באר-שבע, העיר העזובה. אני חזרת אליה לפעמים רק כדי לעזוב, מהר ככל האפשר. האוויר בה, חם ודחום, עוטף את בנייני ארבעת הקומות האפורים והמאורכים שלה, המוקפים בצמחים דוקרניים שנשרפו בשמש. הרחובות שלה ריקים לרוב, כאילו ננטשו אך עתה, ורק הזקנים העזובים יושבים לאורכם בספסלים המיועדים להם. אוויר בריח ייאוש עם קמצוץ עצבים. והזיכרונות חונקים את כל החלל שמסביב, אני לא מסוגלת לזוז בעיר הזאת מרוב הזיכרונות שאורבים לי בכל פינה, תחת כל אבן. אני מסתגרת מפניהם בתוך הבתים האפורים אך זה חסר טעם, הזיכרונות חודרים גם לשם, יחד עם האוויר הדחוס. באותה הנשימה, אני שונאת ואוהבת את העיר הזאת.
הגנים הציבוריים העלובים, מאכלסים את הבריות האפלות שבה, גברים לרוב, הנחבאים שם מפני הרחובות הריקים והפתוחים ומחפשים אחר איזה טרף קל או הרפתקה מפוקפקת. שם, על הדשא הקריר, תחת איזה עץ שתול בחשכת הלילה, הנערות המקומיות מאבדות את בתוליהן ונושקות את הנשיקות הראשונות שלהן. עטופות בניחוח טל מעורבב עם אלכוהול, הן פעם בוכות, פעם מחייכות, פעם עוצמות עיניים.
הלילות שלה ערמומיים ונושפים רוח קרירה המביאה עמה נעימות שיקרית. הלילות שלה הם החשוכים ביותר שראיתי מימיי. הלילות שלי בה הם הארוכים ביותר.
אם אפגוש כאן אדם מוכר, לא אזהה אותו. כושר הזיהוי שלי לאנשי העבר התמוסס יחד עם העבר עצמו. אני צועדת ברחובותיה, תלושה ממנה לחלוטין, ולא מצליחה ליישב עמי את הזיכרונות שצומחים בדרכי מכל סמטאותיה. זיכרונות כואבים, זיכרונות יקרים, זיכרונות זניחים, זיכרונות יומיומיים. אחרי כל השנים האלה, עדיין לא מצליחה לפענח מה לזיכרונות שלי ולה?
באר-שבע, העיר המדברית. המדבריות שלה חודרת ללבבות האנשים ושם הופכת את צורתה לצורת האדישות. עדיף להיות אדיש בעיר הזאת, התשוקה הרי נאבדת ונלכדת אי שם בחולות. המדבר, על מרחביו החדגוניים והשוממים, עם חוסר התזוזה, היובש והחום השורף, עם חייו הנחבאים, הליליים, הולם אותה. בחולותיה מלכודות נסתרות רבות, קשה לעזוב אותה, היא לא נותנת לעזוב.
אני ירוקת העיניים, אני המושלגת, אני מוקפת היערות, זרה לה בדיוק כפי שהיא זרה לי. ואולי זו סיבת הרתיעה וההקסמות שלנו האחת מן השניה.